החלטה בתיק עד"י 1578/12

כללי

מונחים בפניי ערעורי התביעה נגד החלטות בימ"ש קמא לבטל איסור מנהלי על שימוש ברכב, במסגרתו נתפסו שתי מוניות בהם נהגו המשיבים תוך כדי ביצוע לכאורי של עבירת תנועה של עקיפה מסוכנת וחציית קו הפרדה רציף.

תחילתו של העניין, בעיכוב המשיבים לאחר שביצעו, על פי טענת המשטרה, עבירות כאמור.

נטען כי ביום 2.4.12 נהג המשיב מס' 1 במונית עמוסת נוסעים בכביש 60. במהלך נסיעתו ביצע עבירה מסוכנת בדרך לא פנויה, תוך חציית קו הפרדה רצוף. על פי הטענה, גרם משיב זה לניידת משטרה שהגיעה מנגד לבלום ולסטות מנתיב נסיעתה על מנת להימנע מתאונה חזיתית.

בעקבות אירוע זה נרשם למשיב מס' 1 דו"ח. המשיב אף זומן לשימוע שנערך יום למחרת, בו הוחלט על הטלת איסור שימוש ברכב בו נעברה העבירה למשך שלושים יום.

המשיב מס' 2, אף הוא נהג לכאורה במונית, ובתאריך 26.3.12 עקף עקיפה מסוכנת בדרך לא פנויה תוך חציית קו הפרדה רצוף. רכב שהגיע ממול נאלץ לבלום ואף לרדת לשוליים. ניידת משטרה שהבחינה באמור סימנה לנהג לעצור באמצעים שונים, אך זה הגביר את מהירותו ועקף שני כלי רכב נוספים תוך חציית קו הפרדה רצוף.

גם בעניינו של משיב זה נרשם דו"ח, הוא זומן לשימוע והוחלט על הטלת איסור שימוש ברכב למשך 30 יום.

החלטת בימ"ש קמא

שני המשיבים הגישו באמצעות בא כוחם בקשה לביטול איסור השימוש המנהלי.

הבקשות נדונו על ידי בימ"ש קמא, אשר קיבל אותן תוך שהוא קובע כי תפיסת הרכב גורם נזק לבעלי המוניות, בעוד ניתן למנוע מהמשיבים לנהוג באמצעות פסילת רישיונם המנהלית אשר הסנגור הסכים שלא לערער נגדה.

כן ציין ביהמ"ש כי פרנסתם של נוספים תלויה בכלי רכב אלה. לאור זאת, סבר ביהמ"ש כי יש מקום לאזן באופן שונה את האינטרסים ולבטל את איסור השימוש ברכב.   

הערעורים

החלטות אלה לא הניחו את דעתה של משטרת ישראל, אשר הגישה בפניי את הערעורים הנוכחים. הצדדים ביקשו לטעון בפני במאוחד לנוכח זהות הסוגיה, ואף החלטה זו תינתן במאוחד.

בערעורים טוענת התביעה כי העבירות שבוצעו על ידי המשיבים מקימות סמכות איסור שימוש ברכב על ידי קצין משטרה כפי שנקבע. עוד טענה התביעה כי ביהמ"ש מוסמך לבטל את האיסור האמור כאשר נתקיימו נסיבות ייחודיות המנויות לסעיף 57(ב) לצו בדבר תעבורה, נסיבות אשר לא התקיימו במקרה הנוכחי מאחר שהסנגוריה לא הביאה כל ראיה תומכת. עוד הפנתה התביעה לשורה של פסקי דין בהם ביהמ"ש דחה בקשות דומות. לבסוף, טענה התביעה כי הפגיעה בבעלים אשר בה נימק ביהמ"ש את החלטותיו, אינה עילה לביטול האיסור, שכן תכלית ההוראה להרתיע לא רק את הנהגים ברכב אלא אף את בעליו.

ב"כ המשיבים, שלא התייצבו לדיונים, התנגד לערעורים. לטעמו, לביהמ"ש הייתה סמכות מלאה לבטל את האיסור המנהלי מהטעמים שנקבעו על ידו. הסנגור הדגיש כי מרשיו אינם הבעלים של המוניות, וכי מוניות אלה משמשות לפרנסת רבים, כך שלא יהיה זה מידתי לפגוע בהם.

עוד קבל הסנגור נגד העובדה ששימוע למשיב מס' 2 נערך שלא בפניו. הסנגור טען כי מרשו, כמו תושבי אזור אחרים, לא יכול היה להתייצב לשימוע שנערך בתחנת אריאל, מאחר שקיים איסור להיכנס לעיר זו. גם הסנגור הפנה לפסיקה התומכת בעמדתו.

איסור מנהלי על שימוש ברכב - המסגרת הנורמטיבית

סעיף 57א (2) לצו בדבר תעבורה מסמיך שוטר אשר בפניו נעברה אחת העבירות המפורטות בחלק א' לתוספת השביעית לצו, לדרוש מהנהג להתלוות אליו או ליטול ממנו את רישיון הרכב. כן מסמיך הסעיף קצין משטרה אשר יש לו יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג, למסור לו הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 יום. במצב דברים זה, ייתפס הרכב ויאוחסן במגרש ייעודי.

בטרם יורה כאמור, חובה על קצין המשטרה לערוך שימוע לנהג (ראה סעיפים 57א (2) וכן 47 (ג) לצו). היה והנהג אינו מופיע לשימוע, מוסמך קצין המשטרה לקבל החלטה בהעדר (ראה סעיף 47 (ו)).